מעמד, מפלגה והנהגה:

מדוע הובס הפרולטריון הספרדי ?

 

ליאון טרוצקי[1]

 

הקדמה

 

מאמר זה הינו טיוטה בלתי-גמורה, אשר נמצאה בתיקיה של טרוצקי. הוא נתפרסם לראשונה בדצמבר 1940, בביטאון האמריקני "האינטרנציונל ה-4", אך נכתב למעשה עוד ב-1939. דרך הפולמיקה עם הקבוצה הצרפתית "מה לעשות" (קבוצה בהנהגת א. פראט, אשר סולקה ביולי 1936 מן המפלגה הסטליניסטית הצרפתית בגלל התנגדותה למדיניות המפלגה בשאלת ה"חזית-העממית"), חוזר טרוצקי על שורה של שאלות תיאורטיות הנוגעות ליחסים בין מעמד, מפלגה והנהגה, זאת לאור ניסיון מלחמת-האזרחים בספרד.

 

מלחמת-האזרחים בספרד היוותה תפנית חדה במלחמת-המעמדות הבינ"ל, מכל הבחינות. כפי שהגדיר אותה טרוצקי, היתה זו "ההקדמה של מלחמת-העולם השניה". עבור הבולשביקים-לניניסטים, ממשיכי מאבקה של האופוזיציה השמאלית הבינלאומית, היתה זו אבן-הבוחן עליה התנתקו מהם כל הזרמים הצנטריסטים. מלחמת ספרד חייבה תשובה חד-משמעית לשאלות שעד עצם היום הזה מהות שאלות יסוד במדיניות המהפכנית: מהי מהות הפשיזם, מהי מהות הדמוקרטיה הבורגנית, מהוות הרפורמיזם והסטליניזם, מהן. בספרד רוכזו שלושת שאלות אלה בשאלה אחת: מהי מהות "החזית-העממית"; מהי אותה ברית בין-מעמדית הקושרת את מעמד-הפועלים לבורגנות הדמוקרטית? על כך משיב טרוצקי: משמעות ה"חזית-העממית" היא - ניסיונה של הבורגנות למנוע את המהפכה הפרולטרית. לכן, אם אין הפרולטריון, בהנהגת מפלגה מהפכנית, המסרבת להיכנס לאותה ברית-מעמדית, מצליח לפרק את ה"חזית-העממית" ולתפוס את השלטון, תפורק היא על-ידי הפשיסטים להם פתחה היא את הדרך. כך קרה בספרד; כך קרה שוב בצ'ילה בתקופת אינדה.

 

לשם הבנת המסמך שיובא לעיל, נזכיר כמה עובדות הקשורות ברקע.

 

האנרכיסטים היוו את הזרם החזק ביותר בקרב מעמד-הפועלים הספרדי, הן מבחינה מספרית (הם שלטו על האיגוד-המקצועי הגדול - ה-ס.נ.ט.) והן מבחינת המסורת שלהם. לקראת הבחירות של פברואר 1936, החלו להתגלות בקרבם הסימנים הראשונים של בלבול והתמוטטות פוליטית. הם לא העלו בבחירות אלה את סיממתם הידועה לכל בחירות: "לא להצביע", ואם כי לא קראו להצביע עבור נציגי רשימת ה"חזית-העממית", לא היה זה בגלל עמדה עקרונית כלפי אותה "חזית-עממית", אלא כדי לא להשתתף באופן גלוי במערכת הבחירות, דבר אשר נגד את עקרונותיהם. מאוחר יותר, נתגלו הם כבלתי-מסוגלים לפתור את שאלת הריסת המדינה הבורגנית, והחלפתה על ידי מדינה הנשלטת על ידי הפועלים. ב-5 לנובמבר 1936 נכנסו האנרכיסטים לממשלת "החזית-העממית" של לרגו-קאבאלרו הסוציאליסט, בה הם נשארו כחצי שנה - עד לסילוקם ב-17 למאי 1937, שבועיים לאחר שהספיקו להשיג "פשרה" בין הפועלים המתקוממים של ברצלונה, לבין ממשלת קטלוניה, "פשרה" שפרושה היה - תבוסתו של הפרולטריון הלוחם ביותר בספרד כולה, פרולטריון קטלוניה, ופירוק נשקו.

 

בתחילת מלחמת האזרחים היו הסטליניסטים זרם שולי לגמרי בקרב פועלי ספרד. הרכבה החברתי של מפלגתם היה זעיר-בורגני בעיקרו. בעזרת המנגנון המדיני של בריה"מ, השליטה על העזרה הצבאית שהיא תגיש במהלך המלחמה למחנה ה"רפובליקני", ה-ג.פ.או., יצליחו הסטליניסטים להפוך תוך שנה וחצי לזרם הקובע בספרד, כאשר הם מציגים את עצמם כנציגיה העקביים ביותר של ה"חזית-העממית". לאחר שמובסים פועלי ברצלונה במאי 1937 הם מצליחים לעלות את ממשלת נגרין לשלטון. כעבור חודש עוצרים הם את אנדרס נין, מנהיג הפו"ם, מענים אותו ורוצחים אותו בגלל סירובו העקשני "להודות" כי הוא סוכן הגסטאפו. לאחר הוצאת הפו"מ אל מחוץ לחוק, לפי דרישתה של ממשלת נגרין, מעמידים הסטליניסטים את מנהיגי ארגון זה לדין בדצמבר 1938.

 

הפו"מ (POUM: Partido Obrero de Unificacion Marxista) הינה מפלגה שהוקמה בספטמבר 1935, כשילוב בין "חזית הפועלים והאיכרים" של יואקין מאורין, וה"שמאל הקומוניסטי" של אנדרס נין וחואן אנדיאדה. "השמאל הקומוניסטי" היה עד ספטמבר 1934 סקציה של האופוזיציה השמאלית הבינלאומית של טרוצקי, ואז הודיעו מנהיגיו, כי הם מתנתקים מן האופוזיציה השמאלית הבינלאומית לאור סירובם לקבל את טקטיקת ה"אנטריזם" לתור הסוציאל-דמוקרטיה.[2] ב-20 לינואר 1936 חותמים מנהיגי הפו"מ על פרוגרמת ה"חזית-העממית" יחד עם הסוציאל-דמוקרטיה, הסטליניסטים, האנרכו-סינדיקליסטים של פסטניה ושתי מפלגות בורגניות "רפובליקניות" ("האיחוד הרפובליקני" וה"שמאל הרפובליקני"). לאחר פרוץ מלחמת-האזרחים, ב-17-19 ליולי 1936, מוקם בקטלוניה, האזור בו מרכז הפו"מ את עיקר כוחותיו, "ועד מרכזי של המיליציות הפועליות". הפו"מ נהנה מהשפעה רבה בגוף זה, בדומה לאנרכיסטים.

 

עוד ב-6 לספטמבר 1936 אומר אנדרס נין בנאום באצטדיון המרכזי של ברצלונה: "סיסמת כל מעמד הפועלים לימים הבאים הינה - החוצה כל השרים הבורגנים, תחי ממשלת מעמד-הפועלים!". זהו דבר בלתי-מובן, כשבתנאים הקיימים בקטלוניה באותו רגע ישנה ממשלה המורכבת מנציגים של ה"שמאל הרפובליקני", וכמו כן בשעה זו ישנה בספרד ממשלה עם "שרים בורגנים". כעבור עשרים יום בדיוק, נכנס נין לממשלת "החזית-העממית" בקטלוניה - כשר המשפטים. אותה ממשלה, היא אשר תחליט לפרק את ה"ועד המרכזי של המיליציות הפועליות". מאוחר יותר, בימי מאי 1937, מהסס נין, כאשר פועלי הפו"ם עומדים בחזית הקדמית של התקוממות הפועלים בברצלונה, ולבסוף נכנע הוא למדיניותם של האנרכיסטים. למרות שהיה נין ידידו האישי של טרוצקי במשך שנים רבות, למרות שהיה מראשוני המתנגדים לסטליניזם, למרות שהוא היה "מונהג על-ידי הרעיונות הפוליטיים, ולא על ידי שיקולים צרים של גאווה עצמית", כפי שכתב טרוצקי בעצמו, לא היסס טרוצקי לתוקפו במלוא החריפות, כאשר נכנע נין לעיקרון "החזית-העממית" ולא ידע להשתחרר ממנו לכל אורך מלחמת-האזרחים בספרד.

 

עד כמה נסוגה תנועת-הפועלים לאחור, זאת ניתן לשפוט לא רק על-פי מצב הארגונים ההמוניים, כי אם גם על-פי מצב ההתלכדויות האידיאולוגיות הנעשות והמחקרים התיאורטיים אותם מנהלות קבוצות כה רבות. בפריס יוצא לאור כתב-עת בשם "מה לעשות?", אשר משום מה מחשיב עצמו מרקסיסטי, אולם, למעשה, מתמקם לחלוטין במסגרת האמפיריזם של האינטלקטואלים הבורגניים השמאליים ושל אותם פועלים מבודדים, שסיגלו לעצמם את כל המומים של האינטלקטואלים.

 

ככל הקבוצות המשוללות בסיס מדעי, ללא פרוגרמה וללא מסורת, ניסה כתב-עת זה להיתלות בשולי המעיל של הפו"מ - מפלגה שנראתה כסוללת בפני ההמונים את הדרך הקצרה ביותר לניצחון. אולם התוצאה של קשרים אלה עם המהפכה הספרדית נראית, ממבט ראשון, בלתי-צפויה לחלוטין: כתב-העת לא התקדם, אלא להפך, נסוג. למעשה, אין זה אלא מטבע הדברים. הסתירות בין זעיר-הבורגנות השמרנית לבין צרכי המהפכה הפרולטרית התפתחו עד לקיצוניות. אין זה אלא טבעי שמגיני מדיניות הפו"מ ומפרשיה מוצאים את עצמם בנסיגה, הרחק מאחור, בתחום הפוליטי והתיאורטי.

 

לכשעצמו אין לכתב-העת "מה לעשות?" שמץ של חשיבות. אולם, בתור סימפטום, הוא מעורר עניין. הנה משום כך נראה לנו שכדאי להתעכב על ההערכה שנותן כתב-עת זה לגבי סיבות כישלון המהפכה הספרדית, במידה בה מאירה העובה זו את קווי-האופי היסודיים של האגף השמאלי בפסבדו-מרקסיזם כיום.

 

"מה לעשות" מסביר

 

נתחיל בציטוט מילולי מתוך דו"ח של "מה לעשות?"על החוברת "ספרד הנבגדת" של החבר קאזנובה[3]:

 

"מדוע הובסה המהפכה? כי המפלגה הקומוניסטית - משיב המחבר (קאזנובה) - בצעה מדיניות לא נכונה, אשר ההמונים המהפכניים, למרבה הצער, הלכו בעקבותיה. אולם מדוע, לכל הרוחות, הצטרפו ההמונים המהפכנים, שנטשו את הנהגותיהם הישנות, אל דגל המפלגה הקומוניסטית? משום שלא היתה בנמצא מפלגה מהפכנית אמיתית". מציעים לנו כאן טאוטולוגיה טהורה. מדיניות לא נכונה של ההמונים; מפלגה בלתי-בשלה, או שהיא מבטאת מצב מסוים של הכוחות החברתיים (חוסר-בשלות של מעמד-הפועלים, חוסר-עצמאות של האיכרות), שיש להסביר על בסיס העובדות המוצגות בין היתר על-ידי קאזנובה עצמו, או שהדבר הוא תוצר פעולתם של קבוצות או אנשים בעלי כוונות רעות, פעולות שאינן תואמות את המאמצים של "האנשים הכנים", שהם היחידים המסוגלים להציל את המהפכה. לאחר שגישש קאזנובה באפילה אחר הדרך הראשונה, הדרך המרכסיסטית, הוא בוחר בדרך השניה. מכניסים אותנו לתוך עולם מדע-השדים הטהור; הפושע האחראי לתבוסה הוא ראש-השדים, סטלין, הנתמך על-ידי האנרכיסטים וכל יתר בני-השטן הקטנים; אלוהי המהפכה לא שלח, למרבה הצער, אף לנין או טרוצקי לספרד, בפי שעשה ברוסיה ב-1917.

 

והמסקנה:

 

"הנה מה שקורה כאשר מבקשים לכפות את העובדות בעזרת אמונה כנסייתית מיובשת".

 

עוד יותר מופלא הוא ניפוח תיאורטי זה, אם מעלים על הדעת כי אוסף כה גדול של הערות בנאליות, טריוויאליות ובלתי-נכונות, טיפוסיות לחלוטין לסוג זה של שמרנים בורים, הצליחו להיכלל בשורות כה מעטות.

 

מחבר הקטע לעיל נמנע ממתן הסבר כלשהו לכישלון המהפכה הספרדית; הוא פשוט מציין שיש צורך בהסברים מעמיקים, כמי "מצב הכוחות החברתיים". ההימנעות מכל הסבר איננה מקרית. מבקרי הבולשביזם הללו הם כולם תאורטיקנים מוגי-לב מן הסיבה הפשוטה שרגליהם אינן עומדות על שום דבר מוצק. על מנת שלא לחשוף את פשיטת-הרגל שלהם עצמם, הם מבצעים מעשי-להטוטים עם העובדות ומסתובבים סחור-סחור סביב עמדותיהם של אחרים. הם מגבילים עצמם לרמזים ולחצאי-דברים, כאילו אין להם פנאי להגדיר את חכמתם הם. לאמיתו של דבר הם משוללי חכמה לחלוטין. התנפחותם קשורה לאחיזת-העיניים של האינטלקטואלים.

 

הבה ננתח בזה אחר זה את הרמזים וחצאי-הדברים אצל המחבר. לטענתו, לא ניתן להסביר מדיניות בלתי-נכונה של ההמונים, אלא כ"ביטוי למצב מסוים של הכוחות החברתיים", כלומר, חוסר-הבשלות של מעמד-הפועלים והעדר העצמאות של האיכרים. גם אילו חיפשנו לא יכולנו למצוא טאוטולוגיה שטחית יותר. "מדיניות בלתי-נכונה של ההמונים" מוסברת על-ידי "חוסר-בשלות" של ההמונים. אולם מהי "חוסר-הבשלות" של ההמונים? לפי כל העדויות זוהי נטייתם ללכת בעקבות קווי-מדיניות בלתי-נכונים. במה התבטאה מדיניות בלתי-נכונה זו, ומי היו יוזמיה: ההמונים או ההנהגה? - על כך עובר מחברנו בשתיקה. בעזרת טאוטולוגיה הוא מביא לייחוס האחריות להמונים. טכסיס קלאסי זה, בו השתמשו כל הבוגדים, העריקים ונושאי-כליהם - מקומם במיוחד כאשר מדובר בפרולטריון הספרדי.

 

הסופיסטיקה של הבוגדים

 

ביולי 1936 - כדי לא להתחיל בתקופה קודמת - הדפו הפועלים הספרדים את מתקפת הקצינים, אשר קשרו את הקשר שלהם תחת כנפיה המגינות של החזית-העממית. ההמונים אלתרו מיליציות ויצרו מועצות פועלים, מבצרי הדיקטטורה שלהם לעתיד. מצד שני עזרו הארגונים המנהיגים של הפרולטריון לבורגנות להרוס מועצות אלה, לשבור את התקפות הפועלים על הקניין הפרטי ולכפוף את המיליציות הפועליות לפיקוד הבורגנות, כאשר הפו"ם נוסף לכל, משתתף בממשלה ואחראי באופן ישיר לעבודה נגד-מהפכנית זו.

 

במקרה זה, מה פירוש "חוסר הבשלות" של הפרולטריון? לפי כל העדויות פירושו של דבר פשוט - למרות הקו הפוליטי הנכון שננקט על-ידי ההמונים, לא היו מסוגלים הם לשבור את הקואליציה בין הסוציאליסטים, הסטליניסטים, האנרכיסטים והפו"מ לבין הבורגנות. מודל סופיסטי זה יוצא ממושג של בשלות מוחלטת איזושהי של ההמונים, שבה אין להם צורך בהנהגה נכונה, ויותר מזה, מסוגלים לנצח כנגד הנהגתם הם. אין ולא יכולה להיות בשלות מסוג זה.

 

אולם מדוע פועלים המגלים אינסטינקט מהפכני כה בטוח וכישורים כה מעולים במאבק ילכו לכפוף את עצמם להנהגה בוגדת? - מתריסים חכמינו. אנו משיבים: לא היה כל צל של כפיפות. קו המאבק שנקטו הפועלים חתך בכל רגע ורגע בזוית מסוימת את קו ההנהגה, וברגעים המכריעים ביותר היתה הזווית בת 180 מעלות. אז עזרה ההנהגה במישרין או בעקיפין להכניע את הפועלים בכוח הצבא.

 

במאי 1937 התקוממו פועלי קטלוניה, לא רק בלי הנהגתם, אלא נגדה. המנהיגים האנרכיסטים - בורגנים פתטיים ובזויים המתחפשים בקלות למהפכנים - חזרו ואמרו מאות פעמים בעיתונותם, כי אילו רצה הס.נ.ט.[4] לתפוס את השלטון במאי – הוא היה עושה זאת בלי כל קושי. וזאת הפעם אומרם האנרכיסטים את האמת לאמיתה. הנהגת הפו"מ הזדנבה אחרי ה-ס.נ.ט.; היא רק חיפתה על מדיניותה בפרזאולוגיה אחרת. רק תודות לכך הצליחה הבורגנות למחוץ את התקוממות מאי של הפרולטריון "הבלתי-בשל".

 

רק מי שלא מבין דבר וחצי דבר בתחום היחסים בין המעמד לבין המפלגה, בין ההמונים לבין הנהגותיהם יכול לחזור על המשפט הנבוב שלפיו ההמונים הספרדים רק הלכו בעקבות הנהגתם. הדבר היחיד שאפשר לומר הוא, שההמונים, אשר ניסו באופן מתמיד לסלול את האפיק אל הדרך הנכונה, נוכחו לדעת כי לבנות, בתוך המאבק, הנהגה הדשה שתתאים לצורכי המהפכה הוא למעלה מכוחם. לפנינו תהליך דינמי עד ליסוד, שבו השלבים השונים של המהפכה באים בזה אחר זה בקצב מהיר, תהליך שבו סקטורים שונים של ההנהגה עורקים ועוברים במהירות לצד האויב המעמדי, והויכוח שאותו מנהלים חכמינו הוא על טהרת הסטאטיות: מדוע הלך מעמד-הפועלים בכללו בעקבות הנהגה גרועה?

 

הגישה הדיאלקטית לבעיה זו

 

קיים פתגם עתיק, המתאים לתפיסה האבולוציונית והליברלית של ההיסטוריה: לכל עם - הממשלה שהוא ראוי לה. ברם, ההיסטוריה מראה לנו כי לאותו עם יכולות להיות במשך תקופה קצרה יחסית, ממשלות שונות מאוד (רוסיה, איטליה, גרמניה, ספרד וכוי), ובנוסף, שהסדר בו מופיעות ממשלות אלה איננו באותו כוון: מן הרודנות אל החופש, כפי שסבורים הליברלים האבולוציוניסטים. הסוד טמון בכך שכל עם מורכב ממעמדות עוינים, כשמעמדות אלה עצמם מורכבים משכבות שונות ובחלקן מנוגדות אלה לאלה, שהינן בעלות הנהגות שונות; זאת ועוד: כל עם נמצא תחת השפעתם של עמים אחרים, אשר הם עצמם מורכבים ממעמדות. הממשלות אינן הביטוי ל"בשלותו" הגוברת בהתמדה של "עם", אלא תוצר של מאבק בין המעמדות השונים והשכבות השונות בתוך אותו מעמד, ובחשבון אחרון תוצר של פעולת כוחות חיצוניים - בריתות, סכסוכים, מלחמות וכו'. יש להוסיף לכך שממשלה, למן כינונה יכולה להתמיד זמן ארוך יותר מיחסי הכוחות שמהם צמחה. בדיוק מתוך סתירות היסטוריות אלה נוצרות המהפכות, ההפיכות ומהפכות-הנגד.

 

אותה מתודה דיאלקטית הכרחית כאשר רוצים לגשת לשאלת הנהגתו של מעמד. כדוגמת הליברלים, מודים חכמינו בגלוי באקסיומה לפיה: לכל מעמד - ההנהגה שהוא ראוי לה. למעשה, ההנהגה איננה כלל ה"השתקפות" הפשוטה של מעמד, או תוצר כוחו היצירתי שלו עצמו. הנהגה מתגבשת דרך ההתנגשויות בין המעמדות השונים, או החיכוכים בין השכבות השונות המתקיימות בחיק מעמד נתון. ברגע שהופיעה, מתנשאת ההנהגה בכל מקרה מעל למעמד שלה, והופכת, מתוך כך, נתונה לאפשרות ספיגת לחץ והשפעה של מעמדות אחרים. הפרולטריון יכול "לסבול" לאורך זמן הנהגה שכבר עברה ניוון פנימי מוחלט, אך לא ניתנה לה עדין הזדמנות לבטא ניוון זה במהלך מאורעות חשובים. דרוש זעזוע היסטורי חזק על-מנת לחשוף בצורה חדה, את הסתירה בין ההנהגה לבין המעמדנ הזעזועים ההיסטוריים רבי-העוצמה ביותר הם המלחמות והמהפכות. בדיוק משום כך עומד מעמד-הפועלים לעתים קרובות בלתי-מוכן למול מלחמה או מהפכה. אולם, גם במקרים שבהם חשפה ההנהגה הישנה את שחיתותה הפנימית, אין המעמד יכול לאלתר הנהגה חדשה, בעיקר אם לא ירש מן התקופה הקודמת קאדרים מהפכניים איתנים, המסוגלים להשתמש בהתמוטטות המפלגה המנהיגה הישנה. האינטרפרטציה המרכסיסטית, כלומר הדיאלקטית ולא הסכולסטית, של היחסים בין מעמד לבין הנהגתו - אינם מותירים אבן על אבן מן הסופיסמים הלגליסטיים של מחברנו.

 

כיצד הגיעו לבשלות הפועלים הרוסים

 

מחברנו תופס את בשלות הפרולטריון כמשהו סטאטי טהור. ברם, בעת מהפכה, ההכרה המעמדית הינה התהליך הדינמי ביותר שיכול להיות, זה שקובע במישרין את מהלך המהפכה. האם ניתן, בינואר 1917 או אפילו במרץ, לאחר מיגור הצאריזם - להשיב על השאלה האם הפרולטריון הרוסי "בשל" מספיק על-מנת לתפוס את השלטון תוך שמונה או תשעה חודשים? מעמד-הפועלים היה באותה עת הטרוגני עד מאוד מבחינה חברתית ופוליטית. במשך שנות המלחמה התחדשו כ- 30-40% ממעמד-הפועלים - מתוך שורות זעיר-הבורגנות הריאקציונית לעתים קרובות, על-חשבון האיכרות הנחשלת, על-חשבון הנשים והצעירים. המפלגה הבולשביקית הובילה, במרץ 1917, רק מיעוט חסר-משמעות ממעמד הפועלים, ובנוסף, שררו חילוקי-דעות בתוך המפלגה עצמה. הרוב המכריע של הפועלים תמכו במנשביקים וב"סוציאל-רבולוציונרים", כלומר בסוציאל-פטריוטים השמרנים. המצב היה עוד פחות נוח באשר לצבא ולאיכרות. יש להזכיר, בנוסף, את הרמה התרבותית הנמוכה באופן כללי בארץ, את חוסר-הניסיון הפוליטי בשכבות הרחבות ביותר של הפרולטריון, בעיקר בערי-השדה, שלא לדבר על האיכרים והחיילים.

 

מה היה הכוח של הבולשביזם ?

לנין בלבד היה בעל תפיסה מהפכנית ברורה ומחושבת עד לפרטים הקטנים, בתחילת המהפכה. הקאדרים הרוסים של המפלגה היו מפוזרים ובמידה רבה חסרי-כיוון. אולם למפלגה היתה סמכות בקרב הפועלים המתקדמים. ללנין היתה סמכות רבה בקרב הקאדרים של המפלגה. התפיסה הפוליטית של לנין תאמה את ההתפתחות הממשית של המהפכה, והוא עיצב אותה שוב ושוב לרגל כל מאורע חדש. יסודות אלה של כוח חוללו פלאות במצב מהפכני, כלומר, בתנאי מלחמת-מעמדות עיקשת. המפלגה שינתה מהר את מדיניותה עד כדי התאמתה לתפיסה של לנין, כלומר למהלך האמיתי של המהפכה. תודות לכך היא מצאה תמיכה איתנה בקרב עשרות-אלפי פועלים מתקדמים. בהתבססה על התפתחות המהפכה היתה המפלגה מסוגלת תוך מספר חודשים לשכנע את רוב הפועלים בנכונות סיסמאותיה. רוב זה, מאורגן בסובייטים, מסוגל היה, מצדו, למשוך את החיילים והאיכרים. כיצד ניתן למצות התפתחות דינמית, דיאלקטית זו, בנוסחה בדבר ה"בשלות או "אי-הבשלות" של הפרולטריון? גורם אדיר בבשלות של הפרולטריון הרוסי בפברואר או מרץ 1917 היה לנין. זה האחרון לא נפל מן השמים. הוא שקף את המסורת המהפכנית של מעמד-הפועלים. כי על-מנת שהסיסמאות של לנין תוכלנה למצוא את דרכן אל ההמונים, היה צורך בקאדרים, אף אם חלשים מבחינה מספרית כפי שהיו בתחילה; היה צורך בקיום אימון של הקאדרים בהנהגה, אימון המבוסס על כל ניסיון העבר. להתעלם מיסודות אלה - פירושו של דבר להתעלם מן המהפכה החיה, להחליפה בהפשטה, ב"יחסי-כוחות", משום שהתפתחות המהפכה הינה דווקא העובדה שיחסי-הכוחות לא חדלים להשתנות במהירות בהשפעת השנויים בהכרה של הפרולטריון, הימשכות השכבות הנחשלות על-ידי השכבות המתקדמות, בהשפעת האימון הגובר של המעמד בכוחותיו הוא. היסוד העיקרי והחיוני של מנגנון המפלגה הוא הנהגתו. התפקיד והאחריות של ההנהגה בתקופה מהפכנית הם בעלי חשיבות אדירה.

 

יחסיות ה"בשלות"

 

ניצחון אוקטובר הינו עדות רצינית ל"בשלות" הפרולטריון. אולם בשלות זו הינה יחסית. מספר שנים מאוחר יותר, יהיה זה אותו פרולטריון עצמו שירשה לביורוקרטיה שמוצאה בשורותיו הוא - לחנוק את המהפכה.

 

הניצחון איננו, כלל ועיקר, הפרי הבשל של "בשלות" הפרולטריון. הניצחון הוא משימה אסטרטגית. צריך להשתמש בתנאים הנוחים של משבר מהפכני על-מנת לגייס את ההמונים; אם יוצאים מרמה נתונה של "בשלותם", יש צורך לדחוף אותם קדימה, ללמד אותם להבין כי האויב אינו בשום פנים ואופן כל-יכול, כי הוא נקרע בין סתירותיו, כי מאחורי חלון-הראווה המרשים שהוא מציג - שוררת בהלה. אילמלא הצליחה המפלגה הבולשביקית לבצע היטב עבודה זו, אי-אפשר היה אפילו לדבר על ניצחון המהפכה הפרולטרית. הסובייטים היו נמחצים על-ידי הנגד-מהפכה, והחכמים הקטנים מכל העולם היו כותבים מאמרים וספרים על כך שרק הוזי-הזיות מסוגלים לחלום ברוסיה על דיקטטורה של פרולטריון כה חלש מבחינה מספרית וכה "בלתי-בשל".

 

תפקיד העזר של האיכרים

 

באותה מידה מופשטת, פדנטית ובלתי-נכונה היא ההתייחסות ל"חוסר-העצמאות" של האיכרות. היכן ומתי ראה חכמנו בחברה הקפיטליסטית, איכרות בעלת פרוגרמה מהפכנית עצמאית או כושר-יוזמה מהפכני עצמאי? האיכרות יכולה לשחק תפקיד חשוב מאוד במהפכה, אולם רק תפקיד עזר.

 

במקרים רבים היתה התנהגות האיכרים הספרדים נועזת והם נאבקו באומץ-לב. אולם כדי שהאיכרים יתקוממו בהמוניהם צריך היה הפרולטריון לתת דוגמה להתקוממות נחושה נגד הבורגנות ולעורר את אימון האיכרות באפשרות הניצחון. ברם, היוזמה המהפכנית של הפרולטריון עצמו שותקה על כל צעד ושעל על-ידי ארגוניו שלו.

 

"חוסר-הבשלות" של הפרולטריון, "העדר העצמאות" של האיכרות, אינם גורמים סופיים ואף לא בסיסיים במאורעות היסטוריים. מה שעומד בבסיס ההכרה של המעמדות - אלה הם המעמדות עצמם, כוחם המספרי, תפקידם בחיים הכלכליים. מה שעומד בבסיס המעמדות, זוהי שיטת ייצור מסוימת, הנקבעת מצידה על-ידי רמת ההתפתחות של כוחות הייצור. מדוע לא לומר, אם כן, שתבוסת הפרולטריון הספרדי נקבעה על-ידי רמת הטכנולוגיה הנמוכה של ארץ זו?

 

תפקידם של האישים

 

מחברנו מחליף את ההתניה הדיאלקטית של התהליך ההיסטורי בדטרמיניזם מכניסטי. מכאן הלגלוג הנוח על תפקיד האישיות, הטובה והרעה. ההיסטוריה הינה תהליך של מלחמת-מעמדות, אולם המעמדות אינם מטילים את כל משקלם באופן אוטומטי ובד בבד. בתהליך המאבק, יוצרים המעמדות גופים המשחקים תפקיד חשוב ועצמאי, ונתונים לעוות. דבר זה אף נותן לנו את בסיס התפקיד של האישיות בהיסטוריה. יש כמובן סיבות גדולות אובייקטיביות אשר הצמיחו את המשטר האוטוקרטי של היטלר, אולם רק פרופסורים של "דטרמיניזם" קפדנים וקהי-מחשבה יכולים כיום להכחיש את התפקיד ההיסטורי העצום שמשחק היטלר. הופעתו של לנין בפטרוגרד ב-3 לאפריל 1917 גרמה לתפנית של המפלגה הבולשביקית בעוד מועד ואפשרה למפלגה להוביל את המהפכה לניצחון.

 

חכמינו יכולים לטעון כי אילו מת לנין בניכר בתחילת 1917 היתה מהפכת אוקטובר מתקיימת "באותה צורה". אולם אין זה נכון. לנין ייצג את אחד היסודות החיים של התהליך ההיסטורי. הוא אייש את הניסיון ובהירות-הראיה של הסקציה הפעילה ביותר של הפרולטריון. הופעתו ברגע הנכון בזירת המהפכה היתה הכרחית כדי לגייס את האבנגרד ולהעניק לו את האפשרות לגרוף את מעמד-הפועלים והמוני האיכרים. ההנהגה הפוליטית ברגעים מכריעים של מפנים היסטוריים עשויה להפוך לגורם מכריע כמו תפקידו של המפקד הכללי ברגעים מכריעים למלחמה. היסטוריה אינה תהליך אוטומטי. אחרת, לשם מה-מנהיגים? לשם מה מפלגות? לשם מה פרוגרמות? לשם מה מאבקים תיאורטיים?

 

הסטליניזם בספרד

 

"אולם מדוע לכל הרוחות" - כבר שמענו את שאלת מחברנו - "הצטרפו ההמונים המהפכנים שנטשו את מנהיגיהם הישנים, אל דגל המפלגה הקומוניסטית?" השאלה מוצבת בצורה לא נכונה. אין זה נכון שההמונים המהפכנים נטשו את כל מנהיגיהם הישנים. הפועלים אשר היו קשורים בעבר לארגונים ספציפיים המשיכי להיאחז בהם, יחד עם זה שהחלו להתבונן ולבדוק. הפועלים, בדרך כלל, אינם מתנתקים בקלות ממפלגה שעוררה אותם לחיים מודעים. על אחת כמה וכמה בשל כך ששיטת ההגנה ההדדית שהתקיימה בתוך החזית-העממית הטעתה אותם: מאחר והכל מסכימים, משמע שהכל צריך להיות בסדר. ההמונים החדשים והטריים פנו באופן טבעי אל עבר הקומינטרן, כאל המפלגה שבצעה את המהפכה הפרולטרית המנצחת היחידה, ואשר - כך קיוו - היתה מסוגלת לספק נשק לספרד. זאת ועוד: הקומינטרן היה התומך הנלהב ביותר לרעיון החזית-העממית; דבר זה השרה אימון בשכבות הפועלים הבלתי-מנוסים. בתוך החזית-העממית, היה הקומינטרן התומך הנלהב ביותר באופי הבורגני של המהפכה; זה השרה אימון בזעיר-בורגנות ובחלקים מן הבורגנות הבינונית. הנה משום מה "הצטרפו ההמונים לדגל המפלגה הקומוניסטית".

 

מחברנו מטפל בשאלה זו כאילו נמצא הפרולטריון בחנות נעליים מלאה כל-טוב, כדי לבחור זוג מגפיים חדשים. אפילו מבצע פשוט זה, כידוע, לא מתנהל תמיד בהצלחה. כשמדובר בהנהגה חדשה - המבחר מצטמצם מאוד. רק באופן הדרגתי, רק על בסיס הניסיון שלהן עצמן, במהלך שלבים שונים, משתכנעות השכבות הרחבות ביותר של ההמונים, כי הנהגה חדשה הינה נחושה יותר, בטוחה ייתר, נאמנה יותר מהישנה. ברור שבעת מהפכה, כלומר בשעה שהמאורעות משתלשלים במהירות, יכולה מפלגה חלשה להפוך במהירות למפלגה רבת-עוצמה, במידה והיא מבינה בצלילות את מהלך המהפכה ויש בתוכה קאדרים מנוסים, שאינם נבהלים ממילים ושאינם פוחדים מדיכוי. אולם מפלגה כזו חייבת להתקיים לפני המהפכה, משום שתהליך בניית הקאדרים דורש תקופת זמן ניכרת, והמהפכה אינה מותירה די זמן לכך.

 

בגידת הפו"מ

 

הפו"מ היה בספרד שמאלה לכל יתר המפלגות, ומנה בלי ספק בין שורותיו יסודות פרולטריים מהפכניים ללא קשרים חזקים קודמים לאנרכיזם. אולם, היתה דווקא מפלגה זו ששיחקה תפקיד הרה-אסרן בהתפתחות המהפכה הספרדית. היא לא יכלה להפוך למפלגת המונים, כי לשם כך היה צורך למגר קודם לכן, את המפלגות הישנות, ודבר זה היה אפשרי רק על-ידי מאבק חסר-פשרות, על-ידי הוקעה ללא רחם של אופיין הבורגני.

 

ברם, הפו"ם, יחד עם בקורתיותו כלפי המפלגות הישנות - כפף את עצמו להן בכל השאלות הבסיסיות. הוא השתתף בחזית הבחירות ה"עממית". הוא נכנס לממשלה אשר חיסלה את מועצות הפועלים. הוא ניהל מאבק להקמתה מחדש של קואליציה ממשלתית זו; הוא נכנע בכל רגע בפני ההנהגה האנרכיסטית; הוא ניהל, בקשר עם כל זה, מדיניות בלתי-נכונה באיגודים-המקצועיים; הוא נקט עמדה הססנית ובלתי-מהפכנית ביחס להתקוממות במאי 1937.

 

מנקודת מבט דטרמיניסטית כללית, ניתן כמובן להודות כי מדיניות הפו"מ לא היתה מקרית. לכל דבר בעולם יש סיבה. ברם, סידרת הסיבות שצמחה מן האופי הצנטריסטי של הפו"מ אינה בשום פנים ואופן השתקפות פשוטה של מצב הפרולטריון הספרדי או הקטלוני. שתי סדרות סיבתיות נעו אחת לעבר השניה בזווית מסוימת, וברגע נתון הן נכנסו להתנגשות.

                                             

אם לוקחים בחשבון את ניסונו הבינלאומי הקודם, את השפעת מוסקבה, את ההשפעה של מספר תבוסות וכו' - אפשר להסביר באופן פוליטי ופסיכולוגי מדוע התפתח הפו"מ למפלגה צנטריסטית. אולם אין זה משנה דבר לגבי אופיו הצנטריסטי, אף לא לגבי העובדה שמפלגה צנטריסטית משחקת בכל מקרה תפקיד של בלם ביחס למהפכה, שהיא חייבת לשבור את מפרקתה שלה עצמה ויכולה להוביל להתמוטטות המהפכה. אין זה משנה כהוא זה את העובדה שההמונים הקטלונים היו מהפכנים בהרבה מן הפו"ם, אשר מצדו, היה מהפכני יותר מהנהגתו. בתנאים אלה, לזרוק את האחריות למדיניות המובילה הלא נכונה על "חוסר-בשלות" של ההמונים, פירושו פשוט לאחז-עיניים - מה שעושים לרוב פושטי-הרגל של הפוליטיקה.

 

האחריות של ההנהגה

 

הסילוף ההיסטורי מסתכם בכך שמייחסים את האחריות לתבוסת-ההמונים הספרדים - להמוני הפועלים, ולא למפלגות אשר שיתקו ודרסו, פשוטו כמשמעו, את התנועה המהפכנית של ההמונים. סניגורי הפו"מ פשוט מכחישים קיום כל אחריות למנהיגים, על-מנת להימנע מלשאת הם עצמם באחריות. פילוסופיה חדלת-אישים זו - המבקשת שיקבלו את התבוסות כחוליה הכרחית בשרשרת ההתפתחויות הקוסמיות - בלתי-מסוגלת ומסרבת לחלוטין להעלות את השאלה של גורמים קונקרטיים כמו הפרוגרמות, המפלגות, האישים שארגנו את התבוסה. פילוסופיה זו של פטליזם ושל חוסר-אונים הינה היפוך גמור של המרכסיזם, התיאוריה של הפעולה המהפכנית.

 

מלחמת-האזרחים הינה תהליך אשר במרוצתו מבוצעות משימות פוליטיות באמצעים צבאיים. אילו נקבע גורלה של מלחמה זו על-ידי "יחסי-הכוחות המעמדיים" לא היה כל צורך במלחמה. למלחמה יש ארגון משלה, מדיניות משלה, שיטות משלה, הנהגה משלה, הקובעים במישרין את גורלה. ודאי, "יחסי-הכוחות המעמדיים" עומדים ביסודם של כל יתר הגורמים הפוליטיים; אולם כשם שיסודות הבניין אינם מקטינים את חשיבות הקירות, החלונות, הדלתות, התקרות, כך "יחסי-הכוחות המעמדיים" אינם מבטלים את חשיבות המפלגות, האסטרטגיה שלהן והנהגותיהן. בהמיסם את הקונקרטי בתוך המופשט נעצרו, למעשה, חכמינו בחצי הדרך. הפתרון ה"עמוק" ביותר שניתן היה לתת לבעיה היה הקביעה שתבוסת הפרולטריון הספרדי נבעה מהתפתחות בלתי-מספקת של כוחות-הייצור. הסבר כזה הוא ברמה של כל שוטה מצוי.

 

בהקטינם עד לאפס את משמעות המפלגה וההנהגה, מכחישים חכמים אלה את האפשרות של ניצחון מהפכני בכלל. כי אין שמץ של סיבה לחזות תנאים נוחים יותר. הקפיטליזם הפסיק להתפתח, הפרולטריון אינו גדל מבחינה מספרית, להפך - מה שגדל הוא צבא המובטלים, מה שאינו מעלה אלא מוריד את כושר המאבק של הפרולטריון ומשפיע גם באופן שלילי על תודעתו. באותו אופן, אין כל סיבה לחשוב שבמסגרת המשטר הקפיטליסטי תהיה האיכרות מסוגלת להתעלות לרמת-תודעה מהפכנית גבוהה יותר. מסקנת הניתוח של מחברנו הינה אפוא, פסימיזם מושלם, נטישה הולכת וגוברת של פרספקטיבות מהפכניות. יש לציין - אם לנהוג בצדק כלפי חכמינו - כי הם עצמם אינם מבינים את אשר הם שחים.

 

למעשה, מה שהם דורשים מן התודעה של ההמונים הוא לגמרי אגדי. הפועלים הספרדים, כמו גם האיכרים הספרדים, נתנו את המכסימום שיכולים מעמדות אלה לתת במצב מהפכני. מה שעומד לנגד עינינו זה בדיוק מעמד של מיליוני ועשרות מיליוני אנשים.

 

"מה לעשות?" מייצג פשוט את אחת מאותן אסכולות קטנות, או כנסיות, או בתי-תפילה, אשר עקב בהלתם ממהלך מלחמת-המעמדות ומתקפת הריאקציה, מפרסמים את עיתוניהם הקטנים, את מחקריהם התיאורטיים בקרן-זווית, במקומות נידחים, הרחק מן ההתפתחויות הממשיות של המחשבה המהפכנית, ובודאי הרחק מתנועת-ההמונים.

 

דיכוי המהפכה הספרדית

 

הפרולטריון הספרדי נפל קורבן לקואליציה המורכבת מאימפריאליסטים, רפובליקנים ספרדים, סוציאליסטים, אנרכיסטים, סטליניסטים ובאגף השמאלי - מן הפו"ם. כל אלה חברו יחדיו לשתק את המהפכה הסוציאליסטית שהפרולטריון הספרדי החל למעשה להגשים. לא קל להיפטר מן המהפכה הסוציאליסטית. איש לא מצא עדיין שיטות אחרות מאשר דיכוי אכזר, טבח האבנגרד, הוצאה להורג של המנהיגים וכו'. הפו"מ, כמובן, לא רצה בזאת. הוא רצה,מצד אחד, לקחת תיק בממשלה הרפובליקנית, להיכנס כאופוזיציה שקטה ונאמנה לתוך הגוש הכללי של המפלגות המנהיגות; ומצד שני, לכונן יחסי חברות שאננים בתקופה של מלחמת-אזרחים עיקשת. בדיוק משום כך נפל הפו"מ קורבן לסתירות המדיניות שלו עצמו.

 

המדיניות העקבית ביותר בקרב הגוש המנהיג, ננקטה על-ידי הסטליניסטים. הם היו האבנגרד הלוחם של הנגד-מהפכה הבורגנית-רפובליקנית. הם רצו לבטל את הצורך בפשיזם בהוכיחם לבורגנות הספרדית והעולמית, כי הם עצמם מסוגלים להחניק את המהפכה הפרולטרית, עם דגל ה"דמוקרטיה" ביד. זו היתה מהות המדיניות שלהם. פושטי-הרגל של החזית-העממית הספרדית מנסים כיום לזרוק את האשמה על ה- ג.פ.או. סבורני כי אין לחשוד בנו בסובלנות כלפי פשעי ה- ג.פ.או. אולם אנו רואים בבהירות ואנו אומרים לפועלים כי ה-ג.פ.או. לא פעל במקרה זה אלא כגדוד הנחוש ביותר בשרות החזית-העממית. בזה היה טמון כוחו של ה- ג.פ.או., בזה היה תפקידו ההיסטורי של סטלין. רק בור ועם-הארץ יכול להעלים ממשות זו בעזרת בדיחות אוויליות על "ראש-השדים".

 

אדונים אלה אף לא מעלים את השאלה בדבר האופי החברתי של המהפכה. משרתי מוסקבה, לטובתן של אנגליה וצרפת, הכריזו כי המהפכה הספרדית הינה מהפכה בורגנית. הנה על מרמה זו נבנתה המדיניות הבוגדת של החזית-העממית, מדיניות שהיתה לחלוטין בלתי-נכונה גם אילו היתה המהפכה הספרדית באמת מהפכה בורגנית. אולם מלכתחילה גילתה המהפכה את אופייה הפרולטרי בצורה חדה הרבה יותר מאשר מהפכת 1917 ברוסיה. בראש הפו"ם יש היום אנשים המעריכים כי מדיניותו של אנדרס נין היתה "שמאלנית" מדי, שהדבר הנכון באמת היה להישאר באגף השמאלי של החזית-העממית. האסון האמיתי הוא שנין, בהתעטפו בסמכות של לנין ושל מהפכת אוקטובר, לא יכול היה להסכין עם הרעיון של הינתקות מהחזית-העממית.

 

ויקטור סרג', המזדרז לחשוף את עצמו על-ידי גישה קלילה לגבי שאלות רציניות, כותב כי נין רצה שלא להיכפף לפקודות מאוסלו או מקויואקן.[5] האם אדם רציני יכול באמת להוריד את שאלת התוכן המעמדי של המהפכה לרמה של רכילויות קטנוניות? אין לחכמי "מה לעשות" שמץ של תשובה לשאלה זו. הם לא מביבים את השאלה עצמה. מה יכולה להיות למעשה המשמעות של העובדה כי הפרולטריון "חסר-הבשלות" כונן את כלי-השלטון שלו, תפס את המפעלים, ניסה לפקח על הייצור - שעה שהפו"מ ניסה בכל כוחותיו שלא להינתק מן האנרכיסטים הבורגנים; כאשר אלה האחרונים - בהיותם קשורים לרפובליקנים הבורגנים ולסוציאליסטים ולסטליניסטים הלא-פחות בורגנים - התנפלו והחניקו את המהפכה הפרולטרית! ב"זוטות" כאלה יש כמובן עניין רק לנציגי "אמונה מיושנת". ברשות חכמי "מה לעשות?" יש, במקום זה, מכשיר מיוחד למדידת בשלות הפרולטריון ויחסי-הכוחות, באופן בלתי-תלוי בכל השאלות של האסטרטגיה המהפכנית של המעמד...

 

 

הערות